ילדים- חינוך ילדים, לימודים ומשחקים ...איך לשלב בין כולם

רשימת מאמרי לימוד וטיפים:

התפתחות רגשית בגילאי הגן - מאמר זה מתייחס להיבטים אלו בהתפתחותם הרגשית של ילדים בגילאי הגן, תוך ניסיון לשלב בין אלמנטים תיאורטיים הכרוכים בהתפתחות הרגשית לבין עצות מעשיות להורים, כיצד יוכלו לפתח ולטפח את כישוריהם הרגשיים של ילדיהם. 

גיל הלא לא - על מנת לסייע לפעוט בתהליך התפתחותי זה, חשוב שהוריו יאפשרו לו לממש את עצמאותו , ובמקביל, ידעו להציב גבולות ברורים ועקביים להתנהגותו...

 ביישנות באופן כללי ההתמודדות עם ביישנות אצל ילדים דומה במידה רבה להתמודדות עם פחדים...

לשוחח עם ילדים - איך מדברים עם ילדים? לכאורה השאלה נראית טריוויאלית. יהיו שיענו עליה – "מדברים עם ילדים כמו שמדברים עם מבוגרים...".

אתרים נוספים - בנושא ילדים, לימודים וחינוך ילדים.  
 

 

 

צור קשר:

שם הפונה:
אימייל:
טלפון:
הודעה:

גולשים יקרים,

האתר יספק מידע לימודים, חינוך והתפתחות אצל ילדים במגוון תחומים. איך להתמודד איך קשיים בגידול הילדים? איך לשוחח עם הילדים בצורה נכונה ואיך בעצם מגיעים להבנה מה הילד רוצה.

המאמרים נערכו ונכתבו ע"י אנשי מקצוע אשר רכשו השכלתם במוסדות הלימוד מובילים בתחום. בנוסף, בקרוב יעלה מדריך אתרי ילדים, לימודים וחינוך העוסק כולו בתחומי הילדים.

גלישה נעימה

התפתחות רגשית בגילאי הגן
הילי כוכבי,פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספר " המדריך הישראלי להורים", בשיתוף פרופ' עמירם רביב.

מבוא:

הורים לילדים בגילאי הגן ודאי מכירים היטב את התחושה כי בבת אחת ילדם גדל ומתבגר לנגד עיניהם, וזאת במספר מישורים במקביל.

ואכן, שינויים רבים מתחוללים בילד בתקופת שהותו בגן ילדים: שינויים קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים ואחרים. שינויים אלו מתרחשים הן הודות לתהליכי התפתחות והבשלה ביולוגיים, הקשורים לגיל הילד, והן בזכות עושר הגירויים, המצבים, ההזדמנויות ולעיתים גם הקשיים, שמזמנת לו חברת הילדים בגן.

ואולם, בשונה מתחומי ההתפתחות הקוגניטיבית והחברתית, שסימניהם ניכרים כלפי חוץ וברורים, נראה שאחד מתחומי ההתפתחות שלהורים קשה יותר להבחין בו ולהגדירו במילים נוגע להתפתחותם הרגשית של הילדים.

אף על פי כן אין ספק שהתפתחות רגשית משמעותית מתרחשת אצל ילדים בגילאי הגן. מדובר בשינויים רגשיים הכוללים הבנה הולכת וגוברת של רגשות אצל הילד עצמו ואצל אחרים, יכולת ההולכת ומתפתחת של הילדים לווסת את רגשותיהם ולשלוט בהם, וכן התפתחות תחושת ההערכה העצמית שלהם. כל אלו הם אבני בניין של האינטליגנציה הרגשית של הילד, אשר תמשיך ותשרת אותו למעשה לאורך כל חייו.

מאמר זה מתייחס להיבטים אלו בהתפתחותם הרגשית של ילדים בגילאי הגן, תוך ניסיון לשלב בין אלמנטים תיאורטיים הכרוכים בהתפתחות הרגשית לבין עצות מעשיות להורים, כיצד יוכלו לפתח ולטפח את כישוריהם הרגשיים של ילדיהם.  

המאמר:

אחד הכישורים הרגשיים החיוניים ביותר לתפקוד מוצלח של אנשים בחברה, נוגע ליכולת להבחין בין ביטויי רגש שונים ולזהותם כאשר הם מתעוררים אצל האדם עצמו ואצל אחרים בסביבתו.

במהלך תקופת הגן, משכללים הילדים במידה רבה את יכולתם זו. הם לומדים לזהות את הרגשות המתעוררים בהם ולקרוא להם בשם, ובהדרגה הם לומדים לעשות זאת גם ביחס לרגשות המתעוררים באנשים אחרים הקרובים להם. מעניין לציין כי יכולת זו מתפתחת במידה שונה ביחס לרגשות חיוביים, בהשוואה לשליליים. מתברר כי היכולת לזהות ולהבחין בין רגשות חיוביים (דוגמת שמחה, התרגשות והפתעה) הינה טובה יותר אצל הילדים, בהשוואה ליכולתם לפרש ולהבחין בין רגשות שליליים (דוגמת כעס, עצב ואכזבה). כמו כן, ילדים בגילאי הגן עדיין מתקשים להבחין בין מה שחשים אנשים באמת, לבין הרגש שהם מפגינים למראית עין (כך למשל הם יתקשו להבין מצב בו אדם מבוגר מנסה להסתיר את העצב שהוא חש, על ידי לבישת ארשת פנים שמחה). קושי זה הנו מובן למדי לאור המגבלה הקוגניטיבית המאפיינת ילדים בגילאים אלו, המתבטאת בקושי להבחין בין "תכונות הגרעין" של דברים לבין הופעתם החיצונית .להרחבה, ראו במאמר התפתחות שכלית.

בתקופת גיל הגן מתחילים ילדים לרכוש גם הבנה טובה יותר באשר לסיבות ולגורמים לרגשות. הבנה שכזו מאפשרת להם לקשר בין מאורעות שונים שהתרחשו, לבין הרגשות הצפויים להתעורר בעקבותיהם. כמו כן, בסביבות גיל ארבע מסוגלים הילדים להבין כי אנשים מביעים רגשות לא רק בהתייחס לדברים שקרו, אלא גם בעקבות מה שהם מצפים שיקרה או חושבים שקרה. כך למשל, ילדים בגיל זה יכולים להבין שילדה תהיה עצובה אם היא חושבת בטעות, שאמה לא הביאה לה את המתנה שהבטיחה לה.

כישורים רגשיים אלו הם למעשה שיוצרים את הבסיס להתפתחות היכולת האמפתית של ילדים (היכולת להבין מה האחר מרגיש ולהתייחס אליו בהתאם). יכולת זו מהווה את אחד הכישורים הרגשיים החשובים לשם יצירת קשרים חברתיים בריאים במהלך החיים כולם.

שיפור יכולת הוויסות הרגשי אחת היכולות החשובות המתפתחות בגילאים אלו היא היכולת לשאת תסכול, כלומר להימנע מהבעת רגשות שליליים היוצאים מכלל שליטה, לנוכח מצב מתסכל. יכולת זו מתחילה להתפתח בסביבות גיל שנתיים, והיא הולכת ומשתכללת במידה רבה במהלך תקופת הגן. בשונה מפעוטות, ילדים בגילאי הגן מסוגלים להתמודד בצורה טובה למדי וחיובית עם מצבים היוצרים תסכול. כך למשל, כאשר הם נתקלים בבעיה, מסוגלים ילדים בגילאים אלו לנסות ולהשיג עזרה במטרה לפתור אותה ולהקל על המצוקה שהם חווים.

יכולת זו משפיעה גם על יחסי הילדים עם הוריהם. בניגוד לילדים בני שנתיים, המתאפיינים בתובענות ובחוסר יכולת לשאת מצב בו הם מבקשים דבר מה שההורה אינו יכול לספק להם, ילדים גדולים יותר מסוגלים להתמודד עם התסכול, ואף לומדים להיכנס ל"דין ודברים" עם ההורים, בניסיון לפתור את הקונפליקט שהתעורר.

צורה נוספת המבטאת את היכולת המתפתחת של הילד לשאת תסכול ניתן לראות בהתפתחות ההדרגתית של היכולת לדחיית סיפוקים. דוגמא לכך ניתן לראות בהסכמתם של ילדים בגילאי הגן לוותר על גמול מיידי, כגון ממתק קטן, על אף רצונם בו, תמורת האפשרות לזכות בדבר מה גדול ו"שווה" יותר, בזמן מאוחר יותר. ההמתנה אמנם אינה קלה לילדים, אך בעזרת תמיכה ממבוגר, רובם מצליחים לעמוד בה.

אחד המחקרים הקלאסיים שבחנו את יכולת דחיית הסיפוקים של ילדים בני ארבע נקרא "מבחן המרשמלו". במחקר זה הועמדו הילדים בפני ההצעה הבאה: להמתין לחוקר שישוב מעיסוקיו, וכאשר יחזור יקבל הילד שני מרשמלו, או לקבל מרשמלו אחד בלבד, מיידית. לאחר הצגת ההצעה, יצא החוקר מהחדר, והילד נשאר בחדר עם מרשמלו אחד מולו. בזמן ההמתנה נצפתה התנהגות הילד בחדר, דרך מראה חד כיוונית.

מתברר כי הייתה שונות גדולה בתגובותיהם של הילדים ל"מבחן המרשמלו". חלק מבני הארבע היו מסוגלים להתאפק ולהמתין לשובו של החוקר במשך כעשרים דקות (שנדמו להם וודאי כנצח...). הם עשו זאת באמצעות הפעלת אסטרטגיות התמודדות מורכבות, דוגמת כיסוי עיניהם בידיהם, דיבור אל עצמם, שירה והיו אפילו כאלה שניסו להירדם. כל זאת, על מנת להתגבר על הדחף המיידי ולזכות בגמול הגדול יותר, בהמשך. לעומתם, היו ילדים אחרים אימפולסיביים יותר, שלא הצליחו להמתין, על אף הגמול המובטח, ו"חטפו" את המרשמלו האחד, מייד כשיצא החוקר מן החדר.

ואולם, הממצאים המעניינים יותר של מחקר זה עולים מתוך המעקב אחר הילדים שהשתתפו בו כעבור 12 או 14 שנה, כשאלו הפכו למתבגרים. במעקב זה נמצאו הבדלים רגשיים וחברתיים משמעותיים ביותר, בין "חוטפי המרשמלו" לבין הילדים המאופקים יותר. אלו שהצליחו להתאפק בגיל ארבע, התגלו כמתבגרים בעלי יכולות חברתיות מפותחות וכישורי התמודדות טובים, המתאפיינים בביטחון עצמי רב וביוזמה. לעומתם, אותם הילדים שלא הצליחו להתאפק, התאפיינו בגיל ההתבגרות בקשיים חברתיים למיניהם, בערך עצמי נמוך יחסית ובמיומנויות אישיות וחברתיות מעורערות. נראה אפוא כי יכולת דחיית הסיפוק, כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל ילדים בני ארבע, מהווה את אחד ממאפייני המזג שלהם, הממשיכים ומלווים אותם במידה זו או אחרת לאורך החיים.

הפנמת כללי התנהגות במקביל ליכולת המתפתחת אצל הילדים לשלוט בהבעת רגשותיהם, גדלה מודעותם לכללי ההתנהגות המקובלים ולצורך להפנים אותם ולנהוג לפיהם. יכולת זו מתפתחת למעשה בשני שלבים: תחילה עוקבים הילדים אחר כללי התנהגות הניתנים על ידי הוריהם ומבוגרים אחרים האחראיים עליהם, ומצייתים להם אולם עם הזמן מפנימים הילדים כללים אלו, כך שהם הופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותם. דוגמא לכך ניתן לראות בנטייתם של ילדים בגילאי הגן לציית לאיסורי הוריהם, גם כאשר ההורים אינם בסביבה. יתרה מזאת כאשר גורמים לילד בגיל זה לעבור על איסור שהוצב לו על ידי הוריו, מסתמנים אצלו בדרך כלל בעקבות כך סימני אי נוחות ומצוקה. הפנמת כללי ההתנהגות מציינת אפוא את המעבר מפיקוח חיצוני של אחרים על התנהגות הילד, לשליטה עצמית שלו, ולויסות עצמי של כללי ההתנהגות על ידי הילד עצמו.

מעבר זה אף מהווה חלק משלב משמעותי נוסף של התפתחות התחושה המוסרית אצל ילדים. ואכן, ניתן לראות כי בסביבות גיל ארבע ילדים כבר מודעים לעקרונות מוסריים מסוימים, כגון חלוקה הוגנת של עוגה בין מספר ילדים, והבנת האיסור להרביץ ולפגוע בילדים אחרים.

תחושת ההערכה העצמית הפנמת כללי ההתנהגות על ידי הילד משפיעה באופן עקיף גם על תחושת ההערכה העצמית הנוצרת אצלו. מרגע שהפנים הילד את כללי ההתנהגות הבסיסיים, הוא עשוי להתחיל לחוש שני רגשות חדשים: אשמה וגאווה. רגשות אלו לא נכללו בטווח הרגשות שאפיין אותו בראשית חייו, והם קשורים במידה רבה בתחושת ערכו העצמי המתפתחת.

כך למשל, כאשר ילדים לומדים מה מותר ומה אסור, הם מתחילים לחוש אשמה כאשר הם מפרים כללים אלו. מדובר בתחושה שמקורה אינו בפחד מתגובת ההורים, או בחשש מפני עונש צפוי, כפי שעשויים לחוש ילדים צעירים יותר כשהם עושים דבר מה אסור. יסודותיה של תחושת האשמה מצויים בהבנה הפנימית של הילד כי עשה משהו שאינו כשורה. לפיכך פוגע רגש שכזה בהערכתו העצמית של הילד.

לעומת זאת, כאשר ילד בגילאי הגן מצליח במשימה כלשהי, הוא חש גאווה על כך, שאינה דומה לתחושת השמחה שחשים ילדים צעירים יותר לנוכח הצלחותיהם. בעוד בגילאים צעירים יותר, הילדים חשים מידה דומה של שמחה כאשר הם פותרים בעיה מסוימת, או כאשר מבוגר פותר אותה עבורם, הרי שבגילאי הגן מגלים ילדים שמחה רבה יותר כאשר הם אלו שמצאו את הפתרון לבעיה. כמו כן, תחושת הגאווה של הילד חזקה ומשמעותית יותר, כאשר הוא מעריך את הבעיה שפתר כקשה ומורכבת יותר. בניגוד לאשמה הפוגעת בהערכה העצמית של הילד, הרי שתחושת הגאווה מחזקת אותה.

 עצות מעשיות:

כהורים לילדים צעירים עומדת בפניכם האפשרות לפתח משמעותית את כישוריהם הרגשיים של ילדיכם. למדו את הילדים לדחות סיפוקים! עזרו להם להבחין בין רגשות שונים המתעוררים אצלם! שתפו אותם בתחושות המתעוררות בכם לנוכח מצבים שונים ושכללו בכך את היכולת האמפתית שלהם! למדו את ילדכם לשבח את עצמו על הצלחותיו בכך תתפתח ההערכה העצמית שלו!

חשוב להבין כי למידה רגשית משמעותית מתרחשת, בין היתר, באופן בלתי מודע, מתוך סוגי הקשרים המתקיימים בין ההורה וילדו, וזאת החל מחודשי החיים הראשונים. האינטרקציות היומיומיות שלכם ההורים עם ילדכם הפעוט, הן שקובעות את ציפיותיו מאחרים, את המידה בה הוא מאמין כי אחרים עשויים להבין אותו ואת יכולתו לשלוט על רגשותיו ולווסת אותם.

כאשר ההורה מכוון רגשית לתינוק, מעניק לו חום וביטחון, מנסה לאתר את גורמי המצוקה שלו, נענה לבכיו, משדר אליו אהבה רבה התינוק מפתח יחסי אמון בסיסיים עם ההורה, המהווים תשתית להתפתחות כישוריו הרגשיים בהמשך חייו הבוגרים (להרחבה ראו במאמר התקשרות).

זכרו כי ילדים לומדים גם דרך חיקוי... כאשר אתם מבקשים לפתח את המיומנויות הרגשיות של ילדכם, נסו במקביל להיות מודעים גם למיומנויות אלו אצלכם אתרו נקודות "חלשות" אצלכם ונסו לשפר אותן. אף פעם לא מאוחר מדי.

לקריאה נוספת: עברית: גולמן, ד. (1997). אינטליגנציה רגשית. תל - אביב: מטר. סרוף, א., קופר, ר. ודהארט ג. (1998). התפתחות הילד: טבעה ומהלכה. תל - אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

מאמר מאלף בנושא גיל הלא לא - לימודים והכנה להתמודדות של ההורים:



גיל הלא לא

הילי כוכבי,פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספר " המדריך הישראלי להורים", בשיתוף פרופ' עמירם רביב.

 

מבוא:

 ילדים בסביבות גיל שנתיים, חווים תקופה שאינה קלה להתמודדות עבור הוריהם. תקופה זו מתאפיינת בהתנגדויות רבות של הפעוט להוראות שהוא מקבל מהוריו, בהתעקשותו לעשות הכל לבד, מבלי לקבל עזרה, ובבדיקה חוזרת ונשנית של הגבולות המוצבים לו.

 

התנהגויות אלו נובעות מהשלב ההתפתחותי בו נמצא הפעוט שלב בו הוא תובע מהוריו להכיר בו כאדם נפרד ועצמאי, בעל כישורים, דעות ורצונות משלו. משבר גיל השנתיים הוא שלב התפתחותי טבעי, נורמלי ואף רצוי.

 

על מנת לסייע לפעוט בתהליך התפתחותי זה, חשוב שהוריו יאפשרו לו לממש את עצמאותו , ובמקביל, ידעו להציב גבולות ברורים ועקביים להתנהגותו. כל זאת חשוב שיעשה תוך הענקת חום, אהבה ותחושת יציבות וביטחון לפעוט. לסיום, חשוב לזכור כי גיל שנתיים אינו בהכרח כה "נורא", כפי שנהוג לעיתים לחשוב. אם רק יבינו ההורים את המקור להתנהגות ילדם, לא ייבהלו ממנה ויתייחסו אליה בסבלנות ובאהבה, יכולה תקופה זו להיות תקופה מופלאה הן עבור הורים והן עבור הפעוט, ההופך פתאום לילד...

 

המאמר:

 

"לאן נעלם המלאך...?" בסביבות גיל שנתיים, ולעיתים כבר מספר חודשים קודם לכן, נכנסים הפעוטות לתקופה שאינה קלה להתמודדות עבור הוריהם תקופה שבאנגלית אף זכתה בשל כך לכינוי הנפוץ (והשנוי במחלוקת): "גיל שנתיים הנורא" ("The Terrible Twos").

 

תקופה זו מתאפיינת בהתנגדויות רבות של הפעוט להוראות היומיומיות שהוא מקבל מהוריו (כאשר הוא חוזר ואומר: "לא רוצה!!!" להתלבש, לחפוף ראש, לשבת בכיסא האוכל, לישון...), בהתעקשות של הפעוט לעשות ה - כ - ל בכוחות עצמו מבלי לקבל עזרה מאף אחד, בבדיקה חוזרת ונשנית של הגבולות שמציבים לו ההורים ובעשייה מכוונת של דברים אסורים. לא פעם אף נלוות לכל אלו גם צעקות רמות והתקפי - זעם של ממש.

 

לאור התנהגויות אלו, אין פלא כי הורים לילדים בני כשנתיים חשים מותשים, כועסים וחסרי אונים, תוהים לאן נעלם "המלאך" הקטן שלהם, ושואלים את עצמם האם הוא אי פעם ישוב...

מה קורה לילד? למה דווקא עכשיו?

 

נראה כי בדומה לסוגיות התפתחותיות אחרות, הצעד הראשון בהתמודדות ההורים עם המצב צריך להיות בניסיון להבין ממה הוא נובע, ומהם שורשיו.

 

בסביבות גיל שנתיים, מגיעים לשיאם מספר תהליכי שינוי משמעותיים החלים בכישוריו של הפעוט. הראשון שבהם הוא כושר הניידות, ההולך ומשתכלל משמעותית במהלך השנה השנייה לחיים, ומאפשר עתה לפעוט להתרחק מהוריו ולהגיע כמעט לכל מקום, במהירות וביעילות. השינוי השני המשמעותי לא פחות כרוך ביכולת הלשונית של הפעוט המתפתחת בתקופה זו במהירות עצומה (ראו גם במאמר: התפתחות השפה), ומאפשרת לו כעת להבין היטב את דברי הסובבים אותו, להגיב ולהתייחס אליהם, ולהביע את רצונותיו ואת עמדותיו באופן מדויק וברור.

כישורים אלו נתפסים בעיני הפעוט (כמו גם בעיני הוריו) כמשמעותיים ביותר, ומציידים אותו למעשה ב"כרטיס כניסה" לעולם המבוגרים!

 

לאור התפתחויות אלו, חש הפעוט צורך גובר בעצמאות ובחופש פעולה. הוא שואף ללמוד להכיר את כוחם של רצונותיו, מעונין לבחון את יכולתו להביע דעה אישית, ומתחיל לגבש את אישיותו כאדם עצמאי ונפרד מהוריו. שאיפות אלו הן שמהוות את המקור להתנגדויות, למאבקי הכוח ולהתנהגות המרדנית שהפעוט מפגין.

 

למעשה מבחינות רבות, ניתן להתייחס לתקופה זו כמציינת את נקודת השיא בתהליך מתמשך ומורכב, שראשיתו כבר בלידת התינוק: תהליך ההיפרדות מההורה ויצירת הייחודיות האישית.

מנגד, ניתן לראות את התהליכים הללו המתרחשים אצל הפעוטות, כמקבילים במידה רבה לתהליכים החלים אצל נערים ונערות בתקופת גיל ההתבגרות. ואכן מומחים מתייחסים לא פעם לפעוטות בני השנתיים כמי שחווים את "גיל ההתבגרות הראשון".פעוטות שאינם חשים בטוחים אינם מורדים...

 

כיום אנו יודעים כי ככל שהילד גדל הוא חווה תהליך של היפרדות והתנתקות מההורה, ומתחזקת תחושת ה"עצמי" שלו. אחד הגורמים המשמעותיים המשפיעים על יכולת הילד להתמודד כראוי עם תהליך זה, הוא מידת האמון הבסיסי שרכש עד כה באנשים הסובבים אותו, ובראש ובראשונה בהוריו (ראו גם במאמר: התקשרות).

 

כאשר האמון הבסיסי הנו חזק דיו, יכול הפעוט לחתור לעצמאות ולאוטונומיה, תוך הפגנת התנהגות מרדנית, וזאת מבלי לחשוש פן יאבד את אהבת הוריו. לכן, רק כאשר קיימת אצל הפעוט תחושת הביטחון בקשר עם הוריו והידיעה כי יהיו זמינים ופנויים להיענות לצרכיו הפיזיים והרגשיים רק אז יוכל לחקור בביטחון את כישוריו המתפתחים ולבסס את עצמאותו לעומת זאת, כאשר היחסים המוקדמים בין הפעוט לבין הוריו הם בעייתיים יותר, כאשר ההתקשרות המוקדמת שנוצרה ביניהם אינה בטוחה, כאשר הפעוט חרד לזמינותו של המטפל הוא יתקשה לרכוש עצמאות וללמוד להסתמך על עצמו.

 

במקום למרוד ולבסס את מקומו הייחודי בעולם, עשוי הפעוט במקרים אלו להיצמד ללא הרף להורה, לבטא התנהגויות של נסיגה וחשש, לגלות צייתנות והיענות מוחלטת, או להפך להיכנס להתקפי זעם ולמאבקי כוח בלתי מתפשרים, ואף להפגין ניתוק רגשי כללי.

 

אם כך, על ההורים לזכור כי ילד המגלה מידה סבירה של מרדנות בסביבות גיל שנתיים הוא ילד שרכש די ביטחון ואמון בהוריו, המאפשר לו לבדוק את יכולותיו ולהיות לפעמים "ילד רע". ללא האמון הבסיסי באהבת ההורים, הפעוט לא היה "מרשה לעצמו" למרוד...

 

מצד שני, חשוב לזכור כי ילדים מטבעם הנם שונים זה מזה (ראו גם במאמר: מזג). אצל כל ילד עשויה תקופה זו להתבטא בהתנהגויות שונות וברמת מרדנות משתנה... ילד שאינו מורד במופגן בגיל שנתיים אינו בהכרח ילד תלותי או חסר ביטחון! כל עוד ההורים חשים כי ילדם סקרן, מאושר בדרך כלל ובטוח בעצמו ובאהבתם אליו אין הם צריכים לחשוש, גם אם אינו מורד "לפי הספר"...

גם (ובמיוחד) פעוטות מורדים זקוקים לחום ולקרבה!

לכאורה ניתן היה לחשוב כי בתקופה זו, בה חותרים הפעוטות לחופש פעולה ולעצמאות, זקוקים הם פחות לקרבת הוריהם ולתמיכתם. ואולם אין טעות גדולה מזו! הפעוטות בני השנתיים זקוקים עד מאד לקרבת ההורים, ומשוועים לחום ולביטויי אהבה.

 

למעשה הפעוטות תרים אחר האיזון הנכון בין הדברים בין ייחודיות, עצמאות וחופש פעולה לבין תחושת קירבה, חום, שייכות וביטחון. באמצעות מרדנותם והתנהגותם ה"קשה" מבקשים הפעוטות לבדוק, בין היתר, את סבלנותם, את חוזקם ואת מידת אהבתם של ההורים כלפיהם. באמצעות המרדנות מעונינים הפעוטות לבחון, שלא במודע, עד כמה הוריהם מוכנים לקבל אותם כמות שהם, ועד כמה הם מסוגלים להגן עליהם ולשמור עליהם, בעולם שהולך והופך יותר ויותר מאיים בעיניהם.

 

כאן המקום לציין כי תקופה זו, עם כל היופי שבה, אינה קלה להתמודדות גם עבור הפעוט עצמו. פעוטות בגיל זה חשים לא פעם מאוימים ומפוחדים. הם מאוימים מיכולותיהם ההולכות ומשתכללות בתקופה זו הם מתחילים להבין כי יכולת הניידות שלהם, למשל, על כל יתרונותיה, עלולה גם לסכן אותם (אם ירוצו לכביש למשל...); חלקם נדרשים בתקופה זו להתמודדות הקשה עם היציאה הראשונה מהבית לגן הילדים, ובנוסף הם מתחילים לפתח לא מעט פחדים, שמקורם בעובדה שעולם הדמיון שלהם הולך ומשתכלל, אך מבלי שהתגבשה אצלם עדיין יכולת ההבחנה המדויקת בין דמיון ומציאות, כך שעולם הדמיון חודר לא פעם למציאות ומאיים עליהם...

 

לאור מצב רגיש ומורכב זה, זקוקים אפוא הפעוטות להורים חזקים ויציבים שיגנו עליהם, ישמרו עליהם ויאהבו אותם ללא תנאי. חשוב שההורים ייצרו אצל הפעוטות את התחושה כי גם כאשר הם פועלים נגד רצונם ומרגיזים אותם, אין הם יכולים לאבד את אהבתם. על ההורים להעביר לילדיהם את המסר כי ניסיונות העצמאות שלהם אינם מאיימים על קשריהם הרגשיים החזקים עמם. על הפעוט לחוש ביטחון רב באהבת הוריו כלפיו, ללא תנאים וללא תלות במעשיו... (ראו גם במאמר: יסודות ההתפתחות). רק כך יצליח הפעוט להפיק את המרב מתקופה זו, לגבש אישיות ייחודית, נפרדת ובעלת ביטחון עצמי.

 

האם גיל שנתיים הוא אכן כה "נורא"?

 

במקרים רבים "גיל שנתיים הנורא" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. ההורים מצפים לתקופה איומה, ציפיותיהם גורמות להם להתמקד בעיקר בהתנהגות הקשה והמרדנית של ילדם, הם מאבדים את עשתונותיהם, ובתגובה התנהגויות אלו אך מתחזקות ונוצר מעגל שלילי המחזק את עצמו ומקשה על ההתמודדות הן של ההורים והן של הילד.

 

על - מנת למנוע זאת, חשוב שההורים יהיו מוכנים להתמודדות עם תקופה לא קלה, אך זאת, תוך הבנת התהליכים הפסיכולוגיים המתרחשים בה, וללא תחושת איום מפניה. על ההורים להבין כי "משבר גיל השנתיים" אינו אלא שלב התפתחותי חשוב ונורמלי בחיי ילדם, הנחוץ לו לשם בניית זהותו העצמאית והמגובשת בהמשך חייו. אין טעם לנסות ולהתחמק מהמשבר, כיוון שהפעוט זקוק לו, וימצא את הדרכים לבטא אותו. במקום זאת, חשוב שההורים יעשו כל שביכולתם על מנת לשדר לילד כי אינם מבוהלים לנוכח התנהגותו המרדנית, וכי אינם כועסים עליו או מאוכזבים ממנו בגינה...

 

ולסיום, כל הורה יודע כי גיל שנתיים, עם כל הקושי שבו, הוא אחת התקופות המעניינות והמלהיבות בחיי הילד ובחיי המשפחה כולה. לפתע נעלם התינוק הרך וחסר האונים וצץ במקומו ילד אדם בעל דעות, יכולות, תכונות אופי מובחנות, כושר ביטוי ההולך ומשתכלל... כהורים, תוכלו וודאי לחוש גאווה רבה על כך שהצלחתם לגדל ילד עצמאי ובעל ביטחון עצמי (גם אם עצמאות פירושה מדי פעם אי הסכמה עם ההורים..).

 

אם כך, במקום לראות תקופה זו כנוראית, אין ספק שמוטב לגייס את מלוא הסבלנות ולראותה כתקופה חשובה ומשמעותית בחיי הילד, תקופת צמיחה והתפתחות.

 

עצות מעשיות:

 

אחד המאפיינים הבולטים של גיל שנתיים כרוך בניסיונות חוזרים ונשנים של הילד לפרוץ את הגבולות שמציבים לו הוריו. לכן, דווקא בתקופה זו חשובה במיוחד השמירה העקבית והעיקשת על יציבות הגבולות המוצבים לילד ואכיפתם. על מנת שתוכלו לעשות זאת, כדאי מראש שלא להציב גבולות שאינם נחוצים בעיניכם, ההורים, או כאלו שיש לכם ספק האם תוכלו לאוכפם בעקביות. זכרו כי ילדכם מנסה אתכם. כאשר הוא בודק את הגבולות שאתם מציבים לו, הוא למעשה בוחן אתכם: עד כמה אתם חזקים, יציבים ובעלי יכולת להגן עליו.

 

החליטו כיצד להגיב להתנגדויותיו של ילדכם. החלטה שכזו מן הראוי שתבחין בין מצבים שונים: בין מצבים בהם אינכם נותנים לילד כל שיקול דעת (מצבי סכנת חיים למשל); מצבים בהם אתם מוכנים לתת לילד לנהוג כרצונו ולאפשר לו לשאת באחריות לכך (לדוגמא: "אם לא תנעל נעליים לא נוכל לרדת לגינה..."; "אם לא נחפוף ראש יהיו לך "קשרים" בשיער..."); ומצבי ביניים אחרים... גם כאן השתדלו להיות עקביים בהתייחסויותיכם.

ביישנות -  איך להתמודד עם ביישנות - לימודים וחינוך:  

ביישנות

הילי כוכבי,פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספר " המדריך הישראלי להורים", בשיתוף פרופ' עמירם רביב.

מבוא: מהי ביישנות?

תכונת הביישנות מערבת חרדה ונטייה להסתגרות ולמבוכה במצבים חברתיים. היא מתעוררת לרוב במצבים חדשים ובלתי-מוכרים עבור האדם, או במצבים בהם הוא מרגיש מאוים מסיבה זו או אחרת. בין המצבים המועדים בשכיחות גבוהה לעורר ביישנות אצל ילדים ניתן למנות קשר עם מי שנתפס כגורם סמכות (דוגמת הגננת בגן); פנייה לאנשים שהילד אינו מכיר; פעילות אינדיבידואלית של הילד בפני קבוצה ועוד...

ביישנות עשויה לנוע ממבוכה קלה ואי-נוחות במצבים חברתיים ועד להסתגרות טוטאלית והימנעות מכל צורה של מגע חברתי. כאשר הביישנות מגיעה לרמה שכזו היא מכונה "פוביה חברתית" (ראו גם במאמר: פחדים).

ילדים נבדלים זה מזה במידת הביישנות שהם מגלים. למעשה, כל ילד עשוי לחוש לעיתים נבוך בחברה או להתבייש. עם זאת, ישנם ילדים אצלם הביישנות היא תכונת אישיות קבועה ודומיננטית, המופיעה בעוצמה ובתדירות גבוהה. ביישנות מסוג זה גורמת סבל ומצוקה לילד ופוגעת בתפקודו היומיומי.

בניגוד למה שעשוי להיראות כלפי חוץ, ילדים ביישנים מגלים עניין רב בילדים ובאנשים אחרים, מעוניינים ליצור אינטרקציה עמם ולהיות בחברתם. זאת בשונה מילדים המעדיפים להיות לבד, מתוך בחירה, ואינם מגלים כל עניין באחרים. קבוצה זו היא מצומצמת למדי ונדירה יחסית.

הילדים הביישנים עשויים להימצא לבד, כיוון שהם חוששים להצטרף לחברת אנשים שאינם מכירים היטב, ומסרבים לשוחח עמם. גם כאשר פונים אליהם ישירות הם נוטים לרוב להתכנס בתוך עצמם ולהימנע מלהשיב. בסיטואציות חדשות, דוגמת כניסה לגן חדש, מסיבת יומולדת ואפילו הליכה לבריכה, ייטו הילדים הביישנים להיצמד לאחד ההורים, להתחבא מאחוריו ולסרב לקחת חלק פעיל בהתרחשות.

ילדים אלו אף ייטו להימנע מפעילויות כגון ריקוד או דרמה, מחשש פן יסתכלו עליהם, ויהיו מוכנים לעשות הכל על-מנת שלא למשוך אליהם את תשומת-לב הסביבה. בניגוד למה שעשוי להיראות כלפי חוץ, ילדים ביישנים מגלים עניין רב בילדים ובאנשים אחרים, מעוניינים ליצור אינטרקציה עמם ולהיות בחברתם. זאת בשונה מילדים המעדיפים להיות לבד, מתוך בחירה, ואינם מגלים כל עניין באחרים. קבוצה זו היא מצומצמת למדי ונדירה יחסית.

הילדים הביישנים עשויים להימצא לבד, כיוון שהם חוששים להצטרף לחברת אנשים שאינם מכירים היטב, ומסרבים לשוחח עמם. גם כאשר פונים אליהם ישירות הם נוטים לרוב להתכנס בתוך עצמם ולהימנע מלהשיב.

בסיטואציות חדשות, דוגמת כניסה לגן חדש, מסיבת יומולדת ואפילו הליכה לבריכה, ייטו הילדים הביישנים להיצמד לאחד ההורים, להתחבא מאחוריו ולסרב לקחת חלק פעיל בהתרחשות. ילדים אלו אף ייטו להימנע מפעילויות כגון ריקוד או דרמה, מחשש פן יסתכלו עליהם, ויהיו מוכנים לעשות הכל על-מנת שלא למשוך אליהם את תשומת-לב הסביבה.

בניגוד למה שעשוי להיראות כלפי חוץ, ילדים ביישנים מגלים עניין רב בילדים ובאנשים אחרים, מעוניינים ליצור אינטרקציה עמם ולהיות בחברתם. זאת בשונה מילדים המעדיפים להיות לבד, מתוך בחירה, ואינם מגלים כל עניין באחרים. קבוצה זו היא מצומצמת למדי ונדירה יחסית.

הילדים הביישנים עשויים להימצא לבד, כיוון שהם חוששים להצטרף לחברת אנשים שאינם מכירים היטב, ומסרבים לשוחח עמם. גם כאשר פונים אליהם ישירות הם נוטים לרוב להתכנס בתוך עצמם ולהימנע מלהשיב. בסיטואציות חדשות, דוגמת כניסה לגן חדש, מסיבת יומולדת ואפילו הליכה לבריכה, ייטו הילדים הביישנים להיצמד לאחד ההורים, להתחבא מאחוריו ולסרב לקחת חלק פעיל בהתרחשות. ילדים אלו אף ייטו להימנע מפעילויות כגון ריקוד או דרמה, מחשש פן יסתכלו עליהם, ויהיו מוכנים לעשות הכל על-מנת שלא למשוך אליהם את תשומת-לב הסביבה.

המאמר:

מה עומד בבסיס תכונת הביישנות?

לא ניתן לציין גורם אחד ויחיד העומד בבסיס תכונת הביישנות אצל ילדים. ברוב המקרים ביישנות מתהווה על-ידי שילוב של מספר גורמים שונים, כאשר אצל כל ילד עשויה הביישנות להיות מוסברת על-ידי גורמים שונים, התואמים את סיפור חייו האישי. עם זאת, ניתן למנות מספר גורמים מרכזיים שנמצאו מחקרית כעומדים ביסוד תכונת הביישנות אצל מרבית הילדים.

ראשית, ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות עולה כי קיים בסיס גנטי חזק, היוצר אצל הילד פגיעו?ת לפיתוח ביישנות. למעשה כבר אצל תינוקות בני חודשיים בלבד, ניתן להבחין במאפייני מזג מסוימים הנמצאים בקשר הדוק עם נטייה לפיתוח ביישנות בהמשך החיים. בין מאפיינים אלו, המופיעים בינקות המוקדמת, ניתן למנות שקט, הסתגרות של התינוק והתכנסות בתוך עצמו, דריכות ביחס לסביבה, ביטויי מצוקה בסיטואציות חדשות ובנוכחות אנשים רבים ועוד. מאפיינים אלו, הנמצאים אצל כ-15-20 אחוזים מהתינוקות, הנם ככל הנראה מולדים ובעלי בסיס גנטי, וקשורים כאמור לנטיית התינוק לגלות ביישנות בהמשך חייו. ממחקרים עולה כי כ- 75% מהתינוקות המגלים נטיית הסתגרות בחודשי החיים הראשונים עתידים להפוך לילדים ביישנים.

עם זאת, חשוב לציין כי גם הסביבה הינה גורם רב-השפעה בעיצוב תכונת הביישנות אצל ילדים צעירים. אותם תינוקות המו?עדים גנטית לפתח ביישנות, זוכים לרוב לאינטרקציות סביבתיות מועטות, בהשוואה לתינוקות אחרים (שכן מטבעם הם נוטים להימנע ולהתרחק מאינטרקציות שכאלו). בכך עשויה הסביבה לתרום להתפתחות תכונת הביישנות אצל תינוקות אלו. יש להדגיש אם כך שהגנטיקה אינה מהווה גורם יחיד, ואף לא קובעת באופן פשוט וישיר את הופעת תכונת הביישנות. מצב הדברים בפועל הוא מורכב הרבה יותר (להרחבה ראו במאמר: תורשה וסביבה).

גורם נוסף שנמצא קשור להופעת תכונת הביישנות אצל ילדים הוא דפוס של התקשרות בלתי-בטוחה בין הילד להוריו. ההתקשרות מהווה את אחד המאפיינים הבסיסיים של הקשר שנוצר בין ההורה לבין התינוק בחודשי החיים הראשונים. נראה כי על-מנת לגלות פתיחות וליצור קשרים חברתיים בקלות ובביטחון במהלך החיים, זקוק הילד לבסיס בטוח, הנוצר דרך התקשרות טובה ובטוחה עם הוריו. כאשר דפוסי ההתקשרות המוקדמים אינם יציבים ובטוחים הילד מועד לפתח קושי באינרטקציות חברתיות ולגלות ביישנות.

גם ביקורת קשה אליה חשוף הילד מצד ההורים, האחים או אחרים משמעותיים בסביבתו עלולה לפגוע בביטחונו-העצמי, ולהוביל אותו לפיתוח ביישנות. כך למשל, מתברר כי ישנם לא מעט מתבגרים ביישנים, שלא בהכרח היו כאלו בינקותם או בילדותם. אצל מתבגרים אלו ייתכן כי הביישנות התעוררה בעקבות ביקורת רבה אליה היו חשופים במהלך חייהם.

בנוסף, ביישנות עשויה לנבוע מהיעדר מיומנויות חברתיות אצל הילד. ילדים שאינם יודעים איך לפנות לאחרים, שחסרים מיומנויות של פתרון בעיות, שאינם יודעים כיצד להיכנס ל"משא ומתן" עם ילדים אחרים, או שחסרים את היכולת לבטא את רגשותיהם ולפתח אמפתיה כלפי אחרים – מועדים יותר מילדים אחרים לפתח ביישנות (להרחבה ראו במאמרים: התפתחות חברתית ו התפתחות רגשית).

חשוב להבין כי תכונת הביישנות, כשהיא מופיעה בעוצמה, עלולה לפגוע מאד בילד. היא מונעת ממנו התנסויות חברתיות שונות, חוסמת את התפתחות מיומנויותיו החברתיות, מגבילה אותו, פוגמת בהערכתו העצמית ובתחושת הביטחון שלו ומעוררת אצלו מצוקה משמעותית. לילדים ביישנים יש פחות חברים, הם נוטים להרגיש בודדים, ואף מתקשים להתמודד עם מצבי לחץ ומשברים.

מתברר כי במקרים מסוימים הביישנות פוחתת, כשהילד מתבגר. אולם גם במקרים אלו הביישנות המתקיימת בילדות פוגעת בילד וגורמת לו להחמיץ הזדמנויות רבות במהלך ילדותו.

כיצד ניתן לסייע לילדים להתגבר על ביישנותם?

ישנן דרכים רבות באמצעותן ניתן לעזור לילדים להתגבר על תחושת הביישנות שלהם. דרכים מסוימות הנן יעילות יותר מאחרות, עבור ילדים מסוימים. באופן כללי ההתמודדות עם ביישנות אצל ילדים דומה במידה רבה להתמודדות עם פחדים. בשני המקרים קיימת חשיבות רבה לחשיפה הדרגתית של הילד לגורם המפחיד, תחילה דרך שימוש בדמיון (באמצעות סיפורים בנושא, דמיון מודרך וכו`), ובהמשך – דרך התנסות ממשית בסיטואציה מעוררת הפחד, הנעשית אף היא באופן הדרגתי. פן נוסף בהתמודדות עם ביישנות (כמו גם עם פחדים) כרוך בשיחה על הנושא. דרך השיחה כשלעצמה עשויה הביישנות לתפוס פרופורציות אחרות ולשחרר את הילד מהמצוקה הבלתי-רציונלית שהוא חש בסיטואציות חברתיות.

בנוסף, קיימת חשיבות רבה להפחתת מחשבות שליליות אצל הילד הקשורות לביישנותו. כאשר הילד מבטא במילים את חששותיו (לדוגמא: שכולם צוחקים עליו בשעת ה"ריכוז" בגן), ניתן לעזור לו לבחון עד כמה הדבר אכן מתרחש, ולהביאו להבנה כי מרבית הדברים אינם אלא בראשו וחסרי כל אחיזה במציאות. כאשר ההורים מעריכים כי הגורם לביישנות נעוץ בהיעדר מיומנויות חברתיות אצל ילדם, הם יכולים לעזור לו לפתח מיומנויות שכאלו, תחילה במסגרת הבית והמשפחה (לעודד את הילד לשוחח על רגשותיו, לתת לו משימות הדורשות התמודדות עם סיטואציות בין-אישיות המתרחשות בבית וכו`), ובהמשך – גם בסיטואציות חברתיות פשוטות יחסית (לדוגמא, דרך הימצאות עם ילד אחד או שניים, אותם הוא מכיר היטב).

עצות מעשיות:

כדרך לעודד את ילדכם לשיחה על ביישנותו, תוכלו לפתוח ולספר לו על מצבים בהם אתם עצמכם מתביישים, או מרגישים שלא בנוח בחברה. ספרו לו כיצד אתם מתמודדים עם מצבים אלו.

על-מנת לסייע לילדים להתגבר על ביישנותם, חשוב שההורים לא יתייגו את ילדם כ"ביישן". התווית יש בה כדי לקבע את המצב, היא הופכת את הביישנות לסממן אישיותי ומקשה מאד על הילד להשתחרר ממנה.

לעיתים הורים אינם מוטרדים מתכונת הביישנות אצל הילד. במובנים מסוימים קל יותר להורים להתמודד עם ילד ביישן (הוא שקט, אינו בא בדרישות מיוחדות, אינו משתולל בבית עם חברים וכו`). זכרו כי תכונת הביישנות פוגעת בילדכם! אל תעודדו אותה ונסו לעזור לו להשתחרר ממנה! (אך עשו זאת בעדינות, ללא הפעלת לחץ על הילד…).

כדרך להתמודדות עם הביישנות, יכולים ההורים, יחד עם הילד, להציב מטרות פשוטות ומוגדרות, שיהוו "סימני דרך" לקראת התנהגות פתוחה יותר ופחות מבוישת. מטרות אלו צריכות להיות בדרגת קושי עולה, החל מדברים קטנים ופשוטים ביותר... בדרך זו יהיה לכולם קל יותר לזהות את התקדמות הילד בדרך להפחתת הביישנות. חשוב כמובן לתגמל את הילד על כל שלב שהוא עובר, ולשבח את התקדמותו!

על-מנת לסייע לילדכם להתגבר על ביישנותו, חשוב לחשוף אותו בהדרגה למצבים חדשים ולאנשים שאינו מכיר. מצבים שכאלו, ובתנאי שלא יהיו קיצוניים ומאיימים מדי עבור הילד, יאפשרו לו התנסויות חברתיות חיוביות שיהוו מנוף להמשך ההתמודדות גם בנסיבות חברתיות קשות ומורכבות יותר.

הגננת בגן עשויה למלא תפקיד משמעותי בהתמודדותם של ילדים ביישניים, לקראת צבירת ביטחון-עצמי רב יותר. כדאי לשוחח עם הגננת ולבנות ביחד איתה תכנית פעולה הדרגתית שתכלול בין היתר הצבת ילד "חונך" לילד הביישן, שיתוף הדרגתי שלו בפעילויות הגן, מתן תחומי אחריות לילד במסגרת הגן ועוד…

תוכנית לימודים - איך לשוחח עם ילדים החל מגיל תינוקות ומעלה?

לשוחח עם ילדים

הילי כוכבי,פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספר " המדריך הישראלי להורים", בשיתוף פרופ' עמירם רביב.

 

לדבר עם תינוקות...

 

עוד בהיותם ברחם, מתחילים תינוקות להיות ערים לשפה שמדברת אמם ולצלילי השפה הנשמעים סביבם, כך שבהיוולדם הם כבר מצוידים ביכולת להבחין בין שפת אמם לבין שפות אחרות. ממחקרים עולה כי מוחם של התינוקות הרכים מכוונים היטב לקליטת שפה אנושית, וכי תהליך רכישת השפה מתחיל בשלבים מוקדמים מאד של התפתחותם. ממצאים אלו תומכים בחשיבות השיחה עם תינוקות כבר בחודשי החיים הראשונים שלהם.
מובן ששיחה זו עם תינוק בן חודשים ספורים אינה דומה כלל ועיקר לשיחה בין מבוגרים. ראשית, ב"שיחה" עם התינוק יש חשיבות מכרעת למחוות (ג`סטות), ולאו דווקא למלל המדובר. מתברר כי התינוק לומד את מיומנויות השיחה והתקשורת הרבה קודם להפקת מלותיו הראשונות. כך למשל, כבר בגיל שלושה חודשים ניתן לראות תקשורת בין האם לתינוק המבוססת על הרמת גבות.
כאשר האם מרימה את גבותיה, התינוק משיב לה בהרמת גבותיו שלו. כך מתחילים האם והתינוק לשוחח זה עם זה – על פי התור, ממש כמו בעולם המבוגרים. עוד לומדים תינוקות בגיל זה כי פן חשוב בתקשורת בין אנשים מבוסס על יצירת קשר עין. ובאשר למלל המדובר – בגילאים אלו אנו רואים הורים רבים המשוחחים עם ילדיהם בטונים גבוהים במיוחד ובמילים פשוטות החוזרות על עצמן.
שפה זו שזכתה לכינוי "אימהית" (motherese) מעוררת עניין רב אצל התינוק ומושכת את תשומת לבו. ואכן ממחקרים עולה כי שפה זו מותאמת היטב לצורכי הלמידה של התינוק. לעומת זאת, כאשר הורי התינוק או מבוגרים אחרים סביבו ישוחחו אתו בשפת מבוגרים "רגילה" התינוק יאבד עניין בשיחה.

"הילד בן שנתיים... עכשיו כבר אפשר ממש לדבר אתו..."

בסביבות גיל שנתיים – לעיתים קודם ולעיתים מעט מאוחר יותר – מתחילים רוב הילדים להפיק משפטים המורכבים מ 2 - 3 מילים ויותר. בשלב זה הם מפגינים את אחד המאפיינים המרשימים ביותר של השפה – היצירתיות שבה! הפעוט מפיק משפטים שלא שמע מעולם ומכאן ואילך הוא עתיד להפתיע אותנו יותר ויותר עם רעיונותיו המקוריים ועם "הברקות" לשוניות. לא פלא אפוא שבגילאים אלו מקבלים ההורים את הרושם שכבר ניתן ממש לנהל שיחה קולחת עם ילדם. ועם זאת, דווקא בשל ההתפתחות המהירה של היכולות השפתיות, חשוב כי ההורים ישימו לב וישמרו על מספר עקרונות שיחה עם ילדיהם.

"...איך עושה תנין?"; "באיזה צבע הגבות של סבתא?"

אחד הכשלים המרכזיים המאפיינים "שיחות" בין מבוגרים וילדים בגיל זה, ואף שנים רבות מאוחר יותר, נוגע לתשאול ולתחקור של המבוגר את הפעוט ("באיזה צבע זה?"; "כמה הם שתיים ועוד שתיים?"; "איך עושה טרקטור?" וכו`...). בין משום שהילד הקטן מפליא ב"חכמותיו" ומשעשע את הסובבים אותו, ובין מפאת חוסר תשומת - לב לנושא – הורים רבים, סבים וסבתות ומבוגרים אחרים יוצרים תקשורת עם הילד המבוססת על אינטרקציה של "חידון" אינסופי.

הם מציגים את השאלות והוא מתבקש לענות להם. (נסו לדמיין את עצמכם בסיטואציה דומה – כאשר עיקר התקשורת עם בן/בת הזוג שלכם מבוססת על שאלות המוצגות בפניכם. זה עלול להיות די מעייף, בלשון המעטה...). ילדים שונים מגיבים בדרכים שונות לצורת תקשורת זו. יש הנהנים מתשומת - הלב המיוחדת ומתנדבים מיד "לספק את הסחורה" ולהפוך ל"שחקנים ראשיים" בהצגה, ואחרים – בוחרים להתכנס בתוך עצמם, לשתוק ולהיאלם (ואם אפשר – גם להיעלם...). כך או כך, עבור שני "טיפוסי" הילדים (וקיימים טיפוסים נוספים כמובן) – צורת תקשורת זו אינה בריאה, וודאי שאין לדבוק בה כצורת תקשורת בלעדית. לגבי הביישנים – הדברים ברורים למדי. ילדים אלו שלא ששים להציג את ידיעותיהם ותעלוליהם בפני קהל עלולים לחוש שהם מאכזבים את הוריהם ושאינם עומדים בציפיות מהם...; אך גם הילדים האחרים שמתנדבים להיות במרכז ולהשיב לשאלות המופנות להם – מפספסים בצורת אינטרקציה זו כמה מיסודות התקשורת הבין - אישית (דוגמת הדדיות השיחה, הקשבה לאחר).

בנוסף, גם הם חשים בציפיות המבוגרים המופנות כלפיהם, וחווים חשש מסוים פן לא יצליחו להיענות לציפיות אלו. אם כך, צורת התקשורת עם ילדים המבוססת בעיקרה על תשאול ותחקור – מיסודה אינה בריאה. כמובן שלא ניתן (ואין שום צורך) להימנע ממנה לחלוטין, אך כדאי להיות ערים לנושא ולוודא שזו אינה הופכת לצורת התקשורת הבלעדית עם הילדים. במקום זאת, כדאי לנסות לשוחח עם הילד "בגובה העיניים". לדבר אתו, לספר לו, לשתף אותו – הכל כמובן באופן התואם את גילו ואת רמת ההתפתחות שלו.

...וכשהתפקידים מתהפכים – תקופת ה"למה"

בסביבות גיל שנתיים - שלוש נכנסים ילדים רבים לתקופת ה"למה". נדמה שכל דבר בעולם מעורר אותם לשאול: "למה?". הם מסוגלים לעיתים לעשות זאת פעם אחר פעם, בשרשראות "למה" שעשויות להגיע ל - 10 פעמים רצופות ויותר, ולמרות שעונים להם – הם עדיין אינם חשים מסופקים... תקופה זו היא חיונית ביותר, וביסודה עומדת סקרנותו הטבעית והבריאה של הפעוט. באמצעות שאלותיו והתשובות שההורים מספקים לו הוא לומד רבות על העולם שסביבו. חשוב אפוא להשתדל עד כמה שניתן להתאזר בסבלנות, לענות לשאלות הילד, ולא לפטור אותו ב"ככה!". כמו כן, התשובות שניתנות לו אמורות להיות אמיתיות, אך עם זאת פשוטות ומוחשיות עד כמה שניתן. כך למשל, כשהפעוט שואל למה לאמא יש תינוק בבטן, אין מקום לדבר אתו על חסידות, אך גם לא על אנטומיה... במקום זאת, יש להציג לו את הדברים במונחים פשוטים הקרובים ללבו ולעולמו.

לדבר עם ילדים – ולא במילים...

אחד העקרונות החשובים ביותר הכרוכים במיומנות השיחה עם ילדים קשור לעובדה שמילים אינן מהוות בהכרח את אמצעי התקשורת המרכזי ב"שיחה" עמם. ניתן להמחיש זאת היטב אם צופים בקבוצת ילדים בני ארבע לערך המחשקים ביניהם בחצר הגן. במקרים רבים נראה כי ילדים אלו שקועים כל כולם במשחק, שעשוי להיות מורכב ומתוחכם ביותר, ועם זאת – לא פעם הם כלל לא נדרשים למילים. המשחק כולו עשוי להתבצע תוך שימוש במלל בסיסי ומועט ביותר. ואכן – משך שנות הילדות המוקדמת – המשחק מהווה את אמצעי הביטוי העיקרי של הילדים. דרך המשחק הם מביעים את משאלותיהם, פורקים את דחפי התוקפנות והמיניות שקיימים בהם, מבטאים ומעבדים את פחדיהם וכו`.

כדאי שההורים יהיו מודעים לתפקיד מרכזי זה של המשחק בחיי הילד. ראשית, דרך המשחק יכולים ההורים "להקשיב" לילדיהם. התבוננות בילד המשחק מספקת להורים הצצה חשובה לעולמו הפנימי. דרך המשחק הם יכולים ללמוד רבות – מה מעסיק את ילדם, מה מטריד אותו, על מה הוא כועס וכו`. שנית, יכולים ההורים להצטרף למשחקו של הילד ובכך בעצם "לשוחח עמו" בשפתו שלו. זוהי מיומנות שעשויה להיות בהחלט לא פשוטה, אך כמו מיומנויות אחרות – עם רצון של ההורים ו"תרגול" המשתף את הילד, בהחלט ניתן להגיע לכך. ניתן להדגים זאת באמצעות סיטואציה המוכרת ודאי להורים רבים.

הם מגיעים אחר - הצהריים לקחת את ילדם מהגן ורוצים מאד לדעת איך עבר עליו היום, עם מי הוא שיחק, על מה דיברה הגננת במפגש וכו`. הם מתחילים לשאול שאלות, אך הילד פוטר אותם בתשובה הלאקונית: "היה כיף" או סתם: "הכל בסדר". ברוב המקרים אם ימשיכו ההורים "לתחקר" הם לא יקבלו תשובות מפורטות יותר. במקום זאת, ניתן לנסות להרפות וכמה שעות מאוחר יותר לקיים עם הילד משחק תפקידים שבו הילד משחק את הגננת וההורה נכנס לתפקידו של הילד... דרך המשחק עשוי ההורה לקיים "שיחה" פורה ומעניינת עם הילד ואף לקבל הרבה תשובות לשאלות שעניינו אותו. בהקשר זה יש להוסיף ולומר כי הורים רבים מעונינים לדעת מה עשה ילדם בגן, אך לא עולה בדעתם לשתף אותו בקורות אותם בעבודה.

רובם המכריע של הילדים לא ישאלו זאת מיוזמתם, אך יהיה זה בהחלט שגרתי לראות ילד שלוקח את התיק של אבא או של אמא ומכריז שהוא עכשיו הולך לעבודה. דרך המשחק מביעים הילדים את סקרנותם לגבי הנושא. באמצעות המשחק הפשוט הזה, שואל הילד את הוריו, ללא מילים: "אז מה בעצם אתם עושים שם... בעבודה...". את התשובה יכולים ההורים לספק לילד באמצעות הצטרפותם למשחק. הילד "מגיע לעבודה" והם מציגים לו, דרך המשחק, את סדר היום שלהם ואת תחומי העיסוק שלהם שם. ושוב – מאחורי הדברים עומד עיקרון ההדדיות! לשוחח עם ילדים פירושו לא רק לתשאל אותם, אלא גם לחלוק עמם ולשתף אותם – ממש כפי שאנו מצפים שיקרה ביחסים בין מבוגרים.

"אמצעי עזר" לשיחה

דרך נוספת ליצירת שיחה מוצלחת עם הילד היא באמצעות שימוש באמצעים מתווכים שונים. לילדים קל הרבה יותר לדבר כאשר הם מתייחסים לדבר - מה מוחשי. למשל, הורה יכול להזמין את ילדו הצעיר "לקרוא" אתו עיתון. מדהים לגלות עד כמה עשויות תמונות שגרתיות בעיתון היומי להוות בסיס לשיחה מרתקת עם הילדים. אפשרות דומה אחרת היא לשוחח עם הילדים תוך כדי צפייה משותפת בטלוויזיה, בערוצים התואמים את גילם. הנושאים השונים המוצגים על המסך מעוררים נושאים שונים לשיחה (התמודדות עם חברים, טיפול בבעלי - חיים, חגים וכו`). כמו כן, אין צורך לתור אחר "הזדמנויות מיוחדות" לשיחה עם הילדים.

ברוב המקרים קל יותר לשוחח עם ילדים צעירים תוך כדי עיסוק משותף כלשהו. למשל, תוך כדי עבודה משותפת במטבח או בגינה, תוך כדי נסיעה במכונית או במהלך משחק דומינו משותף. רוב ההורים מגלים כי דווקא מצבים מסוג זה יוצרים הזדמנויות מצוינות לשיחות עם הילדים.

"הילד שלי מאד מילולי... אפשר פשוט לדבר אתו..."

ישנם ילדים שהם "אשפי מילים". הם מבטאים את עצמם היטב וניתן בקלות לקיים איתם שיחה, שדומה מאד לזו שמקיימים עם אדם מבוגר. ילדים אלו פעמים רבות מטעים וגורמים להוריהם לחשוב שהם בוגרים מכפי שהם. הם מעוררים ציפיות שיתחשבו באחרים, שיבינו, שיהיו מסוגלים להתאפק וכו`. עם זאת, במקרים רבים אצל ילדים אלו מתקיים פער בין יכולות מילוליות גבוהות במיוחד, לבין ההתפתחות הרגשית שאמנם תואמת את הגיל, אך לא מצליחה "להדביק" את קצב התפתחות השפה. במיוחד עם ילדים שכאלו חשוב לזכור כי אין הם אלא ילדים, ולא להתפתות להתייחס אליהם כאל "גדולים" או "בוגרים" באופן יוצא דופן. גם איתם כדאי לשמור על ערוץ תקשורת ו"שיחה" שאינו מילולי, ולתת להם אפשרות לפורקן של דחפים והתנהגויות שלא בהכרח תואמות את החזות הבוגרת שלהם.

עצות מעשיות:

לסיכום, אנו רואים אפוא כי שיחה עם ילדים היא מיומנות לא פשוטה. מצד אחד, יש בה דמיון רב לשיחות בין מבוגרים. גם שיחות עם הילדים אמורות להיות מושתתות על עקרונות של שיתוף, הדדיות, הקשבה, סקרנות ועניין הדדיים. מצד שני, שפתם של הילדים – גם כשהם כבר מדברים – במקרים רבים היא שונה וכדאי ללמוד אותה. דרך משחק משותף, שימוש בדמיון וביצירתיות והתאמת נקודת הראות ל"גובה עיניו של הילד" ניתן ליצור עם ילדים "שיחות" מרתקות ומאלפות, לא פחות – ולעיתים רבות אף יותר – מהשיחות המתקיימות בין מבוגרים. 


הכל על ילדים